"התקשרו אלי מהגן שתומר שוב הרביץ לילד אחר. זה אחרי שהבוקר אמרתי לו שלא ירביץ ושיתנהג יפה ואתמול הלכנו לגן שעשועים כי הגננת אמרה שהוא חטף את הטרקטור והרביץ איתו. ואז הוא נתי לי סטירה. אוף, מה אני עוד יכולה לעשות? שום דבר לא עוזר!"
היא היתה על סף דמעות, וציפתה לפתרון הקסם שאציע לה.
הורים חושבים שעליהם להפסיק לאלתר גילויי אלימות של ילדיהם כדי שאלו ילמדו באופן חד משמעי שלא מרביצים.
הענין הוא שנזיפות או אף החזקת היד של הילד כדי למנוע ממנו להרביץ, אינם באמת מפסיקים את התופעה. וההורה מוצא עצמו אומר שוב ושוב לילד "זה לא נעים לי" ולבסוף מרים את הקול בתסכול.
למה ילדים מתבטאים בתוקפנות
בגילאי שתיים-שלוש הילד נמצא בשלב האגוצנטרי בו הוא אינו מבין למה הוא לא יכול לחטוף משחק שהוא רוצה רק בגלל שילד אחר אוחז בו או למה הוא צריך לחלוק את המשחקים שלו עם ילד אחר שהוא מארח בביתו.
• ילדים מבטאים בתוקפנות את תחושות התסכול והכעס שלהם, ודרכה הם מעבירים מסר של קושי או של רצון להתייחסות ותשומת לב.
• ילד שגדל בבית בו ההורים מתבטאים בדרך תוקפנית ע"י צעקות או שימוש בכוח על מנת להשיג מטרה מסוימת (לדוגמה: להכניס ילד לאמבטיה, או לעגלה), ילמד שתוקפנות היא דרך פעולה בשעת כעס. הילד יושפע יותר ממעשי ההורה מאשר מההסברים שאסור להרביץ או לחטוף.
• כשהורים נמנעים מלבקש מהילד לבצע משימות כדי לחסוך לעצמם את גילויי האלימות או לחילופין מבקשים מילדים אחרים במשפחה לוותר לו, הם לא עוזרים לו. להיפך הילד לומד שהתוקפנות שלו משתלמת והוא ימשיך בה.
• ילד שחווה חוסר גבולות ותגובות לא עקביות לגילויי אלימות, ימשיך להשתמש בתוקפנות. כשהורה אחד מגיב בוותרנות והורה שני מגיב בנוקשות, או שההורה מגיב על פי מצב רוחו, לפעמים זה בסדר ולפעמים זה אסור. מסר לא ברור ועקבי לילד לגבי מה מותר ומה אסור עשוי לעודד את המשך התוקפנות.
• ילד מביע תוקפנות בתגובה הפוכה וכהסוואה לתחושת חולשה או חוסר אונים שלו.
ילד שמרביץ הוא ילד שקשה לו
ילד המביע את צרכיו או את רצונותיו בתוקפנות הוא ילד שלא מוצא דרך אחרת להביע אותם או שיש לו רווח בהתנהגות זו.
אם נוכל לראות את הדברים מנקודת מבט זו, נוכל גם להיות יותר אמפתים ולהגיב הצורה יעילה ובונה.
תפקידנו להעביר מסר ברור יחד עם יחס מכבד לאותו ילד.
אז מה אפשר לעשות כדי שילד יפסיק להרביץ?
• הילד עייף? – אם שמתם לב שהילד מביע בתוקפנות כשהוא עייף או רעב, דאגו לשעות שינה מספקות ולמניעת מצבי רעב. ילד יתקשה למצוא דרך חלופית, מאופקת יותר כשהוא עייף או רעב.
• אפשרו ביטוי במילים – אם הילד מבטא את הכעס במילים או את רגשותיו השליליים, אפשרו זאת. מתן לגיטימציה לרגש שלילי מחזק ומרגיע את הילד.
• למתן את התגובה – כשאנחנו כועסים, צועקים ונוזפים הילד שלנו מקבל הרבה התייחסות אישית ותחושת ערך (כן, כן). אלו דברים שאנחנו רוצים שיקבל מאיתנו אבל בדרכים אחרות. אז קודם כל, להגיב במתינות על גילויי תוקפנות.
• חיזוקים חיוביים – לקחנו את ההתייחסות האישית מגילויי התוקפנות, נעניק אותה בסיטואציות של התנהגות חיובית. גם אם זה דברים קטנים, הילד קם מחויך בבוקר, הוא עזר לנו להלביש אותו. הוא לקח את תיק הגן שלו בעצמו.
ציינו בפניהם במה זה עזר להם ולכם. לא מספיק להגיד "היית נהדר / נפלא".
• חזקו אותם על הכוח שלהם – אם הוא חופר בור בחול, או פותח מכסה של קופסה, ציינו את הכוח שלו ואיך שימוש חיובי בכוח תורם לו.
• הציבו גבול עקבי וברור – "לא מרביצים. זה כואב." בלי לצעוק, בלי לצחוק, בלי להאשים או להשפיל. כשאתם צועקים, אתם לא מביעים סמכות, להיפך הילד שלכם מרגיש את חוסר האונים שלכם וזה מחליש גם אותו.
• עזרו לו למצוא דרכים נוספות לבטא קושי – ילד שמביע תסכול או כעס בתוקפנות הוא ילד שעצורה בו אנרגיה שלילית. אנחנו עסוקים בלעצור אותו והוא שומע הרבה מה "אסור" אבל חשוב שהאנרגיה הזו תצא החוצה. נחשוב על חלופות לגיטימיות ובזמן רגוע נלמד אותו מה אפשר לעשות כשכועסים. הנה כמה אפשרויות: לקשקש עם גיר על דף, לרוץ בחוץ, לקפוץ בטרמפולינה, לשחק בכדור, להכות בשק איגרוף, לקרוע ניירות שלא צריך.
• המנעו משיפוטיות – כשילדים מביעים אלימות אחד כלפי השני, הפרידו בינהם מבלי לשפוט מי האשם ומי המסכן.
• הגננת מדווחת? לא ליד הילד – כשהילד מביע תוקפנות בגן, בוודאי תקבלו דיווח על כך מהגננת. בקשו לקבל את הדיווח בטלפון ולא לילד הילד. כדי לאפשר לכם להיפרד ממנו בבוקר או לקבל את פניו אחר הצהריים בצורה נעימה ורגועה.
לסיכום: אין ספק שלא נעים לקבל דיווח מהגננת שהילד הרביץ שוב בגן או לחטוף ממנו בעיטה בעצמכם. אבל זיכרו, חינוך מתרחש במגוון דרכים ובמהלך כל היום. תגובות מחושבות והשקעה בלימוד דרכים אלטרנטיביות, יביאו לתוצאה אפקטיבית יותר מאשר נזיפה וכעס על הילד. ואם התופעה נמשכת ומייצרת בינכם לבין הילד כעסים, אני ממליצה לפנות לקבלת הדרכה מקצועית בנושא.